תקשיבו. "השלב הראשון ברכישת ידע הוא שתיקה, השני – הקשבה" אמר רבי שלמה אבן גבירול. מכירים את התחושה שאתם נסערים ממשהו שקרה לכם? אתם ממש מרגישים צורך לספר למישהו, לשתף, לפרוק. אתם מתקשרים לחבר טוב ומתחילים לספר לו אבל די מהר מתבהר שהוא שומע אבל אתם מרגישים שהוא עסוק במשהו אחר. לפי התגובות שלו, לפי התשובות, לפי זה שמייד הוא מתחיל לספר משהו על עצמו…

ולעומת זאת, בהזדמנות אחרת, אותו חבר מרגיש שאתם נסערים ומגיע מייד. אתם מתיישבים ומספרים לו מה קרה. והוא יושב מולכם ומקשיב. כל תשומת הלב שלו מופנית אליכם. כולו מעורב בחוויה שעברתם. ניתן לראות על הפנים ועל שפת הגוף איך כולו אוזן או במילים אחרות איך הוא מקשיב עם כל החושים. הוא לא מתפרץ לדברים, לא מנסה לספר על חוויה דומה שקרתה לו, לא מציע דרכי פעולה ופתרונות. פשוט מקשיב!!! כל כולו ועם כל החושים.

כשהייתי בבית ספר יסודי לימדו אותנו שיש ההבדל גדול בין "לשמוע" לבין "להקשיב". שמיעה כך אמרו, היא פאסיבית. אנחנו קולטים קולות וצלילים. ואילו הקשבה היא אקטיבית, אנחנו מנסים להבין את המסר. למעשה ההבדל העיקרי בין שמיעה להקשבה הוא תשומת הלב שאנו מקדישים, ואיפה אנו מרכזים את תשומת הלב הזו.

רובנו לא באמת מקשיבים כשאנשים אחרים מדברים. לפעמים אנחנו פשוט מהנהנים ובעיקר מחכים לתור שלנו לדבר, תוך כדי שאנחנו חושבים על המשפט הבא שנגיד וממש כבר להוטים להגיד אותו. לפעמים המשפט הזה אפילו לא בהכרח יהיה קשור לנושא שהאדם השני דיבר עליו.

אז למה נזכרתי בשיעור הכל כך חשוב הזה?

התחושה הזו שמישהו באמת מקשיב לי התחברה לי לחוויה שמלווה אותי כמה חודשים בשיעורי הטאי צ'י.

בכל שיעור אנחנו מתרגלים בזוגות פושינג הנדס (pushing hands). במהלך התרגיל ניתנות הנחיות – לשנות קצב, לשנות כיוון, לעצור, להמשיך, להחליף ידיים, להחליף זוגות, להקשיב…

להקשיב???? להקשיב לְמָה? אנחנו לא מדברות בכלל…

ובכל זאת זו ההנחיה. להקשיב.

נקודת מגע אחת מחברת ביננו ואותה נקודת מגע הופכת להיות "האוזן" שלנו. בעצם לא רק האוזן, הנקודה הזו היא השער שלי לסביבה. לשמוע, לראות, להרגיש ללא מילים וללא שֶֶכֶל מתווך.

להקשיב, להיות קשובה. להיות קשובה לבת הזוג. מה היא עושה. מה היא עומדת לעשות. מתי. עם איזה יד. באיזה קצב… כשהקשב שלי מרוכז כולו בבת הזוג אני מצליחה לקלוט המון מידע וכל זה ממגע וללא מילים.

אני לומדת להקשיב גם לעצמי, לדעת מה האפשרויות, מה אני יכולה לעשות, מתי זה מתאים בהתחשב למה שעושה בת הזוג, באיזה עוצמה, באיזו מהירות… מתי לעצור, מתי דווקא להמשיך, מתי נעים לה ומתי זה נהיה לא נעים…

אני אפילו לומדת לגרום לבת הזוג להקשיב לי.

וכך שיעור אחרי שיעור אנחנו לומדות להקשיב אחת לשניה ,לעצמנו ולסביבה בכלל. מתרגלות שוב ושוב בדרכים שונות את ההקשבה.

האימון משפר את היכולת, את המיומנות ואת האבחנות.

אנחנו מבינות טוב יותר, מצליחות טוב יותר לצפות את התנועות של בת הזוג ואת העיתוי לביצוען. לא פחות חשוב, מבינות מהר יותר את הסימנים, מה שמאפשר לנו להגיב מהר יותר. בדיוק כמו שניתן לאמן או להרגיל את עצמנו להסיט את המיקוד של תשומת הלב שלנו בזמן שיחה, כדי באמת לקלוט את המסר של מה שנאמר, ולהבין את השותף שלנו לשיחה יותר טוב.

וככל שנשמור על יותר ערוצים וחושים פתוחים כך נקשיב טוב יותר וכך נקלוט הרבה יותר.

אז פשוט תקשיבו!!! בכל החושים.

תרגישו!!! בכל הערוצים.

תהיו פתוחים לקלוט כל מה שניתן. ולא רק דרך האוזניים!!!

כש"מקשיבים" באמת עם כל החושים, המוח והלב לאדם שמולנו, נגלים בפנינו עולמות מלאים, כאלו שקודם לא נחשפו בפנינו. שומעים ומרגישים גם את מה שלא נאמר.

פעמים רבות דווקא שם נמצא הדבר החשוב והמעניין שחיפשתם.

ואולי גם את מה שאפילו לא חיפשתם…