ויתור. אנחנו מתחילות את החלק של העבודה בזוגות בתרגיל Pushing Hands, אחד התרגילים הבסיסיים בשיעורים שלנו. בנות הקבוצה מתחלקות לזוגות. התרגיל בבסיסו נועד לבדיקה עצמית של היכולות והמיומנויות אותן למדנו ואותן אנו מתרגלות בתנאים ידידותיים ומאפשרים. אני כבר לא רק עם עצמי, יש מולי מישהי שמסתכלת, מתנגדת, מגיבה, אבל אוהדת.

למראית עין התרגיל פשוט אך כשמנסים לבצע אותו הוא מתברר כמורכב מאד. בעיקר בפעמים הראשונות. המון דברים לשים לב אליהם, גם במה ואיך שאני עושה וגם במה שקורה אצל בת הזוג שלי.

אנחנו מתחילות. כל אחת מנסה לדחוף ולא להידחף ע"פ כללי התרגיל. אנו משנות מידי פעם קצב, כיוון, עוצמה, מהירות. כולי דרוכה ומרוכזת בניסיון שהיא לא תגיע אלי, לא תדחוף אותי, לא תוציא אותי משיווי משקל.

כל כך מרוכזת עד ששוכחת לשים לב לעצמי ולגוף שלי ובעיקר שוכחת בשביל מה נועד התרגיל.

בת הזוג דוחפת בהפתעה. כולי מתכווצת ונלחצת. מגייסת את כל המשאבים שהגוף שלי מכיר, שומרת שלא למעוד, שלא לאבד שיווי משקל וחלילה שלא להידחף.

אותי לא יידחפו- ובטח שלא בקלות. אני לא אוותר!

ה"לא לוותר" הזה, דורש ממני מאמץ ניכר. אני לא אתן לה לנצח אותי!!!

התנועה ביננו נעשית מקוטעת ונוקשה. בת הזוג מעירה לי ואני שמה לב שהשרירים שלי עייפים מהמאמץ וכולי מכווצת. אני מנסה לשחרר, מנערת ידיים ורגליים כדי להרגיע ואנחנו חוזרות לתרגיל. לא עובר זמן רב ושוב- חוזרות לאותו מצב.

בת הזוג מעירה את תשומת ליבי, אני מנערת רגליים וידיים פעם נוספת וחוזרת למערכה, כולי נכונה לקרב.

הפעם בת הזוג מחליטה "להסביר" לי בדרך אחרת. אנחנו חוזרות לתרגל והיא דוחפת אותי רחוק ובעוצמה. אני נדחפת לקצה השני של החדר (קצת דרמה…?) בדרכי חזרה אליה להמשיך את התרגיל ו'להראות לה מה זה'  אני מבינה שאני לא בכיוון… לא אני ולא בת הזוג שלי הגענו היום לשיעור כדי לבדוק מי חזקה יותר (היא יותר חזקה…) או מי דוחפת חזק יותר או רחוק יותר!

באותו רגע חיוך נפרש על פניי. בת הזוג מבינה שהבנתי. עכשיו אפשר להתחיל לתרגל.

דוחפות, נדחפות, כשנתקעות עוזבות, משחררות… ושוב נדחפות ושוב דוחפות, פנויות להרגיש את תנועת הגוף, להרגיש זו את זו. לומדות איפה לקחנו את מרכז הכובד אחורה או קדימה מידי, איפה לא שמנו לב, איפה איבדנו שיווי משקל ואיפה ניסינו לדחוף כשהגוף לא היה במנח שמאפשר דחיפה, וגם למה לא היינו מוכנות לדחיפה ונדחפנו.

נהנות מהתרגיל, נהנות זו מזו, גם כשדוחפות וגם כשנדחפות.

מה אני מבינה מכל זה?

שלוותר זה לא להפסיד, ולפעמים זה אפילו להרוויח

שלוותר זה כלי המאפשר לעצור רגע, להבין, לשפר ואז להמשיך הלאה

וביננו גם אם נפסיד מה יקרה?

מה שחשוב הוא שהרווחנו את השיעור….!