לסמוך. אפשר? לפעמים צריך. אתמול ראיתי סרטון מהופעה של פרינס עם טום פטי וחברים. תוך כדי ביצוע השיר “While my guitar gently weeps”, מסתובב פרינס ונעמד עם הגב לקהל וברגע מסוים נופל אחורה. מישהו מחכה לו שם בגובה הבמה, תופס אותו ומרים אותו חזרה לעמידה על הבמה והשיר נמשך. הרצתי חזרה את הסרטון. הייתי חייבת להבין איך זה עובד.

ואכן, בעיתוי מדויק צועד אותו אדם למרגלות הבמה, נעמד במיקום מדויק, פרינס נופל, הוא תופס ומרים אותו, השיר נמשך, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם! והוא חוזר למקומו מאחורי הקלעים.

הסרטון הזה הזכיר לי איך באחד השיעורים בעודנו עובדות בזוגות עצרה המדריכה את השיעור ונתנה הנחיה משונה: בת זוג אחת עומדת עם הגב אל השניה כשעליה ליפול אחורה, כשכל הגוף בקו ישר עם רגליים ישרות. בת הזוג שלה צריכה לתפוס אותה שלא תיפול.  

מפחיד…

בת הזוג שלי מפנה אלי את הגב ומתכוננת לנפילה, מתחילה, חוששת ועוצרת את עצמה…

מנסה שוב. עומדת. מתלבטת. מתחילה ליפול אחורה, מכופפת ברכיים כדי להישאר בשליטה ועוצרת.

ושוב

ושוב

כנראה שזה מה שקורה אצל רוב הזוגות כי המדריכה עוצרת את כולנו ומציעה שנעמוד קרוב יותר זו לזו ושה"מחזיקה" תשים ידיים על השכמות של ה"נופלת" ותלווה אותה לאורך כל הנפילה.

בת הזוג שלי מנסה שוב.

אני שמה את הידיים על השכמות שלה ומרגישה איך כולה מכווצת, לחוצה, מודאגת. החשש צועק מהגוף!

לעצמי אני חושבת שגם אני הייתי מגיבה בדיוק ככה.

המגע אמור לייצר יותר ביטחון. אבל גם עם הידיים נדרשים ניסיונות רבים עד שבת הזוג סומכת עלי שבאמת אהיה משענת ראוייה ולא אשמוט אותה.

בסוף זה קורה. היא עוזבת, נופלת לאחור כשזרועותי מלוות אותה ושומרות עליה מכל משמר שלא תיפול.

עכשיו צריך לעבור לשלב הבא  – ליפול ללא מגע רציף.

מרופדת בידיעה שאני שם, שאעשה ככל שביכולתי לשמור עליה, שבלי שום ספק אדאג לעצור את הנפילה, היא מתחילה לנוע. ועדין, למרות הידיעה הברורה, נדרשים מספר ניסיונות מלאי חשש.

בסוף זה קורה.

נפילה "חופשית" אחורה ואני עוצרת אותה בהצלחה!

ואז מגיע תורי.

לתומי חשבתי שאחרי התהליך שעברתי בצד המחזיק, הכל יבוא לי בקלות רבה יותר.

אבל לא זה מה שקרה.

למרות שהיה לי ברור שהיא שם מחכה לתפוס אותי, שהכל יהיה בסדר, עברתי את אותם שלבים ואת אותו קושי.

מצאתי את עצמי עומדת עם הגב לבת הזוג, מתכוננת לעזוב ופשוט, ממש פשוט, ליפול אחורה.

מתכוננת ומתכוננת…. ולא עוזבת.

בת הזוג מעודדת אותי ואני מנסה, ושוב עוצרת.

מנסה ומכופפת ברכיים.

מנסה ותוך כדי שאני נופלת אחורה אני מנסה לחזור קדימה ומועדת.

בשלב הזה אני מבקשת מבת הזוג 'גלגל הצלה' – שתלווה אותי במגע לאורך כל הנפילה.

זה עוזר!

כמה ניסיונות כאלה ואני סוף סוף אני מצליחה.

ואז חוזרת לניסיונות של נפילה ללא ליווי.

לקח עוד כמה וכמה ניסיונות עד שהצלחתי. נפלתי אחורה לזרועותיה הבטוחות, הלב דופק בעוצמה ואגלי זיעה ניגרים על המצח.

יש משהו ברגע הזה, כשעוזבים. כשאין לנו יותר שליטה על המצב, כשאני תלויה במישהי אחרת ובמה שהיא תעשה…

הרגע הזה קשה. התחושה בגוף, המחשבות שרצות בראש: היא שם? היא ערנית ודרוכה לתפוס אותי? יש לה מספיק כוח לעצור את הנפילה? (אגב, התרגיל הזה לא מצריך בכלל כוח), אני אוכל לסמוך עליה?

כמה קשה לנו לסמוך על מישהו אחר!!!

תוך כדי ביצוע התרגיל, לא יכולתי לחשוב על שום דבר. הייתי כולי מרוכזת בביצוע המשימה.

אבל בדרך הביתה חשבתי לעצמי – הנה, נפלתי, בת הזוג תפסה אותי, הכל בסדר… אפשר לסמוך!!! אפשר להיעזר!!!

בחיים אנו נחשפים למקרים רבים בהם אנו צריכים להיעזר ולסמוך על אנשים אחרים.

לא תמיד נקבל את סוג העזרה שרצינו או כמו שרצינו. לא תמיד נצליח להרגיש שאנחנו יכולים באמת לסמוך.

אבל כשזה מצליח – ההרגשה נפלאה!

אז אולי בעצם זה תלוי בנו.

אולי אם נבוא ממקום של אמון, ממקום שיודע שנקבל עזרה, זה יגייס אחרים להיות שם בשבילנו? לעזור לנו? אולי אפילו בשמחה?

שווה לנסות!

אם כבר גילינו שאנחנו יכולים ליפול ויותר מכך שיש מי שיתפוס!!!

תהנו מהשיר – הרגע הרלוונטי קורה בדקה 4:40.