אתם מכירים את זה שאתם נוסעים למקום כלשהו, אתם מגיעים ואז מבינים שאין לכם מושג מה היה בדרך? נסעתם על אוטומט! הראש היה עסוק במשהו אחר. עוצרת את האוטו, מדוממת מנוע, נשארת לשבת עוד רגע אוחזת בהגה ומהרהרת. 

מצד אחד אני מחייכת לעצמי על שהדרך עברה מהר והגעתי בשלום. מצד שני קצת מטריד ואפילו קצת מפחיד. לא זוכרת כלום מהדרך ואין לי שמץ של ידיעה איך עברה… באיזה מהירות נסעתי? אולי עברתי על חוקי התנועה? מציינת לעצמי להיות יותר מרוכזת בנהיגה להבא!

אתמול בשיעור, עשינו את הקאטה, ואחרי כרבע שעה כשאנחנו כבר בחצי השני, בעודי יורדת מטה לשקיעה הראשונה, אני קולטת שאני עושה את התנועה, ממשיכה לתנועה הבאה אבל אין לי מושג מה היה עד עכשיו ואיך הגעתי לתנועה הנוכחית.

מסתכלת מסביב וכולן עושות את אותה תנועה, מסתכלת על המדריכה גם היא נמצאת באותו מקום, מסמנת לי לשים לב לגב כשאני עולה מהשקיעה (גב ישר!), אני מחייכת וממשיכה. עכשיו כבר ערה לתנועות, למיקום שלי באולם, לקצב, לנשימה…

ממשיכה ברצף התנועות, מעתה ועד סוף הקאטה עסוקה במחשבות "איפה הייתי עד עכשיו, למה לא הייתי בתנועות? על מה חשבתי? חלמתי?"

מנסה לעצור את המחשבות.

עם סיום השיעור מהרהרת ביני לבין עצמי. מצד אחד הקאטה פשוט קרתה וזה מצויין, סוף סוף הגוף זוכר את התנועות, את כל רצף הקאטה ולראשונה חוויתי את התחושה שאני לא צריכה להיות דרוכה כולי בתקווה שאזכור מהי התנועה הבאה ולאיזה כיוון עלי לפנות. זה פשוט קרה. תנועה אחרי תנועה, הכל זרם ללא הפרעה (לפחות בלי שאני אפריע לעצמי ). 

מצד שני בעצם לא הייתי שם.

אני אמורה להיות מרוכזת במה שאני עושה. להיות בכל תנועה שאני מבצעת. לשים לב לכל פרט ולכל חלק של התנועה – איך עובד הגוף, איפה היד, איפה הרגל, לחוש את מרכז הכובד, לשים לב לקצב, ולנסות שהכל יהיה מסונכרן ויזרום יחד.

בכל רגע, בכל פעולה אני אמורה להיות כל כולי במודעות מלאה למה שאני עושה. ואם לא בכל רגע אז לפחות ברוב הזמן או בחלקו לדעת מה קרה בדרך.

דרך ארוכה לפניי עד שאצליח לבצע את הקאטה תוך סילוק מחשבות לא שייכות. ואולי מידי פעם הן יצוצו כי לסלק את כולן למשך הקאטה כולה זה לא אפשרי בשבילי בינתיים.

לפחות זה לא מסוכן כמו בנהיגה…