אתם מכירים את ההרגשה הנעימה הזו שמשהו שאתם עושים מצליח לכם? בדיוק מה שהתכוונתם, בדיוק ברגע הנכון? עיתוי זה הכל בחיים! … טוב אולי לא הכל אבל המ ו ן!!! גם השבוע תרגלנו עבודה בזוגות. עבדנו על טכניקה מורכבת המצריכה סנכרון של כמה וכמה תנועות שקורות יחד או אחת מיד אחרי השניה. המדריכה הסבירה והדגימה ואז נתנה לנו זמן לתרגל. זה היה מסוג התרגילים שנדרש לחזור עליהם מספר רב של פעמים עד שבכלל מבינים מה צריך לעשות ואיך. שלא לדבר על ביצוע נכון ואיכותי.

למרות ההבנה שהתרגיל מורכב, זה מעצבן לא להצליח. לעומת זאת תמיד כיף לעשות את זה כמו שצריך, לשלוט בסיטואציה ולהביא את בת הזוג לאן שהיא אמורה להגיע.

אז אני מנסה ומנסה ומנסה וזה הולך ומשתפר אבל עדיין לא זורם ולא חלק ולא בשליטה.

אני מרגישה שאני משקיעה המון מאמץ בעוד שכשהמדריכה הדגימה היא הראתה והדגישה שאם עושים את התנועה כשכל הגוף עובד יחד זה פשוט קורה ללא מאמץ…  בקיצור זה לא זה.

מידי פעם אני עושה את התרגיל טוב יותר ושוב זה מתפקשש לי. לא מבינה עד הסוף מה לא מסתדר או מה כן צריך לעשות כדי שיסתדר…

המדריכה מסתובבת בין הזוגות, מאירה ומעירה, מתקנת ומדייקת. ואז היא מתקרבת אלינו, כשתורי לעשות את התרגיל. היא מתבוננת ואני לא מצליחה. זה פשוט לא יוצא, לא יוצא טוב!

אני מקבלת את ההערות שלה, ממשיכה לנסות.

איכשהו יוצא שכשהיא עוצרת לידנו או אפילו מסתכלת מרחוק, זה לא עובד לי, וכשאני מצליחה – היא לא רואה את זה!

העיתוי…

כן, אני יודעת שמה שחשוב הוא שאבין ואצליח ליישם, פחות חשוב מי ראה.

ובכל זאת, בואו נודה, כולנו רוצים וצריכים הכרה במה שאנחנו עושים ולקבל אישור שעשינו טוב – אפילו עוד יותר טוב.

אז לא פלא שתוך כדי השיעור והתסכול נזכרתי בתמונה הזו בה נתקלתי לפני מספר שנים.

לא יודעת למי צריך לתת את הקרדיט לצילום, אין לי מושג מי המתעמל ובטח שלא מה הציון שנתנו לו על התרגיל. אבל את תחושת הפספוס אי אפשר לפספס פה.

כן, העיתוי…

המתעמל עושה תרגיל מ ו ש ל ם ואף אחד מהשופטים לא רואה!!! כל אחד מהם עסוק בענייניו והם מפספסים את הרגע הכל כך חשוב ומשמעותי הזה…!

זה מעבר להכרה, הרבה מעבר לאישור.

המתעמל התאמן שנים לקראת הרגע הזה, וברגע האמת ב"מאני טיים" ואף אחד מאלו שיקבעו את הציון שלו ובעקבותיו המיקום ואולי אפילו איזו מדליה לא ראה….

דבר אחד בטוח, שעל עיתוי צריך לתת לצלם שצילם את התמונה ציון מושלם.