כברת דרך! וגם הזמן עושה את שלו. השיעור מתחיל ובזוית העין אני מזהה תלמידה חדשה שהגיעה היום לשיעור. שיעור ראשון, שפת הגוף שלה מסגירה את העובדה שזה השיעור הראשון שלה. הכניסה לחדר, העמידה, המבטים… אני סקרנית. מוצאת את עצמי חלק גדול מהשיעור מפנה את הקשב שלי אליה. 

כן אני יודעת שאני אמורה להיות מרוכזת בשיעור. במה שאני עושה, בהנחיות של המדריכה, בתנועות, בגוף שלי, אבל הסקרנות לראות איך היא תתמודד עם כל הדברים החדשים חזקה ממני.

את השיעור הראשון שלי לא אשכח לעולם.

הגעתי מוקדם יותר וקיבלתי תדרוך קצר מהמדריכה לגבי מהלך השיעור, החלקים השונים ומה עלי לעשות.

בשיחה הקצרה שניהלנו, הכל נראה פשוט וברור.

אבל אז התחיל השיעור ואני הלכתי לאיבוד!

העתקת התנועות מהמדריכה בתמונת ראי היתה כמעט בלתי אפשרית עבורי, ניסיתי לשלב בין להסתכל על הבנות סביבי ועל המדריכה מה שבלבל אותי לא פחות. כשכולן עשו קדימה אני עשיתי אחורה, יד ימין כשהיה צריך יד שמאל, מרימה את הרגל כשכולן כבר מזמן הורידו אותה…

ב ל א ג ן!!!

אבל כמעט מהרגע הראשון ידעתי שאני נשארת.

היה לי ברור שקל ופשוט זה לא יהיה, שזה שונה מכל מה שעשיתי עד כה ושמחכים לי רגעים מתסכלים, עד שאסתגל. אבל המשכתי בידיעה שאם כולם הסתדרו גם לי זה יעבוד בסוף.

מסביב שררה תחושת קבלה והבנה ללא ביקורת או שיפוט – כולם עברו תהליך דומה, והרגשתי שכולם מבינים מה עובר עלי ומה אני חווה.

עם כל שיעור נוסף התחזקה בי תחושת השליטה והחיבור. התנועות המשונות נראו קצת יותר מוכרות, הגוף התרכך והתחיל להבין מה רוצים ממנו, אפילו מהעבודה בזוגות למדתי להרגע ולהנות. גם הידיעה מה עומד לקרות בשיעור (לרוב השיעורים מבנה דומה) עזרה לי להיכנס לעניינים. 

הדברים התחילו להתחבר לי.

מסתכלת עליה ורואה את המבט השואל על כל תנועה חדשה שמוצגת בכל אחד מחלקי השיעור. את הנוקשות, את הנסיון להבין מה מבקשת המדריכה, כן, אפילו את "השפה", את אי הנוחות בחלוקה לזוגות, את המבט כשהאגרוף הראשון מתקרב אליה, את חוסר האונים כשהתבקשה לדחוף…

מסתכלת ומקווה שגם היא מרגישה ששמים לב אליה, שמודעים לקושי שהיא חווה, שכל הערה מטרתה לכוון ולעזור לה, שאין שום לחץ בקצב הלימוד, ושנותנים לה את הזמן הדרוש להתאקלם. 

רוצה לסמן לה שאני יכולה להרגיש בדיוק את מה שהיא מרגישה, שזה בסדר להתבלבל ולטעות. ושבקרוב, ממש בקרוב היא תסתכל כמוני על תלמידה חדשה ותחייך.

לעצמי אני מסמנת שעברתי כברת דרך. גם אם בשיעורים לא פעם יש לי תחושה של "חדשה" אני יודעת וזוכרת היטב איך זה היה בהתחלה, בשיעורים הראשונים ויודעת שכל כך הרבה דברים השתפרו והשתנו אצלי מאז.

ומחייכת.

ופתאום חושבת לעצמי שאולי אחד הדברים החזקים שמשאירים אותי בטאי צ'י ומאפשרים לי להתמודד, זו ההבנה שמה שבאמת חשוב זה המרחק שכל אחד מאתנו עושה עם עצמו מהנקודה בה התחיל ושאין מקום להשוואה עם אחרים.