תיאור מצב: אני בבית, מתארגנת לשיעור טאי צ'י בזום. אחד הילדים בדיוק סיים את שיעור הגיטרה שלו בזום ואני משתלטת מהר על המחשב שלו כדי למצוא את הלינק הנכון לשיעור שלי בים הלינקים. הבת שלי עוד באמצע שיעור בלט… (כן, כן בזום), והמוזיקה של צ'ייקובסקי ממלאת את כל חלל הבית. השלישי עושה תרגילי כושר מול איזו אפליקציה רועשת בפני עצמה. 

עידן הזום והזמזום. 

הבית בתנועה מתמדת, כולם מול איזה מסך… סוג של כוורת המייצרת זמזום בלתי פוסק.

השיעור מתחיל. 

אני מול המסך שמכניס אלי הביתה את המדריכה ועוד כמה עשרות אנשים.

מתלבטת באיזה צורת תצוגה לבחור ומנסה "לנעוץ" את המסך של המדריכה כדי לראות בצורה הטובה ביותר מה היא מדגימה ומה עלי לעשות. כולי מרוכזת בה במראות ובהסברים שלה. אמנם הכניסו אותנו לmute, אבל עדין מתלבטת אם להשאיר את המצלמה שלי פועלת. מחליטה שכן בתקווה שמדריכה שמובילה את השיעור תראה משהו ותעיר לי. בעיקר בימים אלו של תרגול מרחוק וללא מגע, צמאה לכל הערה ותיקון.

רחשים וקולות של בני הבית נשמעים ברקע ואני מנסה להתעלם. ברור לי שאי אפשר לעצור את הבית. שקט ולבד הפכו להיות מצרכים נדירים ביותר. 

גם השיעור עצמו מייצר קשיים לא מעטים. רעש מאחד המשתתפים שאיכשהו שחרר עצמו מה – Mute, נתק בשידור, לא רואים בדיוק מה עושה המדריכה, שאלה שעולה לי לא תמיד יכולה להישאל, געגועים לעבודה בזוגות.

למרות כל אלו השיעור מתקדם. להפתעתי הרבה אני מצליחה לעקוב אחרי מהלך השיעור ונהנית. 

המדריכה מכריזה שעוברים לעשות קאטה. אני זורמת עם הקצב, מקשיבה להכוונות עם שמות התנועות שנזרקות לאויר אך לאחר מספר דקות מעיפה מבט למסך המחשב ומגלה שאני בכלל במקום אחר, עושה תנועה אחרת מכולם… ושהקצב עליו שמרתי הוא כנראה רק שלי…

מכווצת עיניים ומנסה לזהות את התנועה ולהבין לאן ממשיכים מפה. מתקדמת עוד כמה תנועות ומכיוון המטבח, מתגנבים ריחות לתוך החדר (למרות הדלת הסגורה). זהו המאבק האמיתי – להמשיך את האימון או ללכת בעקבות הריח… 

לומדת אט אט להגיע מוכנה לשיעור. 

הזמן המבוזבז בפקקים התחלף בהכנת החדר לאימון, הפעלת הטכנולוגיה, מציאת הלינק הנכון, הכניסה לשיעור, כיוון המצלמה כך שאראה את המדריכה בכל מצב וגם שהיא אולי תוכל לראות אותי.

ממתינה מול מסך המחשב לתחילת השיעור, כולי מתנשפת ומזיעה. מחזיקה אצבעות שהרשת לא תקרוס, שבני הבית ישמרו על ווליום סביר, ושאף דלת לא תיטרק… 

באורח פלא לרוב הכל עובד. 

מזל. 

תקלה אחת והייתי מוותרת על השיעור…

עוד לפני ימי הקורונה המשונים והלא ממש עליזים, ניסיתי להתאמן בבית לבד כדי לזכור את התנועות החדשות שלמדנו בשיעור ובמחשבה לייצר לעצמי פעילות גופנית מתונה מספר פעמים בשבוע. 

התקשתי להתמיד. לקבוע זמן קבוע ולשמור עליו מול שאר גוזלי הזמן – ממטלות הבית ועד ילדים ועבודה היתה משימה בלתי אפשרית. 

ציידתי את עצמי ברשימת תירוצים מפוארת והגיונית שנשלפה בכל פעם שתכננתי ולא התאמנתי. "אין לי מקום בבית שמתאים לאימון", "אף פעם אין את השקט הדרוש", "יש משהו חשוב יותר לעשות"… 

עכשיו הרשימה מתרוקנת. 

מסתבר שכל מקום טוב לאימון, אם מחליטים שהוא טוב. על המסכים אני רואה אנשים מתאמנים בחדרים קטנים וצפופים, בסלון ששינה פניו וכל הרהיטים הוצמדו לקירות או אפילו בחניה של בית משותף. 

את השקט אפשר למצוא גם בתוך הרעש הכללי, אפילו כשכולם בבית ואפילו כשברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית רועמת מעורבבת בהנחיות המורה לבלט מעורבבת במוזיקה Metal מהגיטרה החשמלית בחדרים על יד. 

נראה שאחרי שתחלוף הקורונה לא ישארו לי תירוצים.

עובדה! אפשר!

ובכלל התקופה הזו היא גם הזדמנות. הזדמנות להתאמן עם מדריכים שבשגרה לא יוצא לפגוש, להתנסות באימון קצת שונה מזה שאנחנו רגילים, לפגוש אנשים ממקומות שונים בעולם שמצטרפים לאימונים שלנו, להתאמן כמעט כל יום!

שגרת האימון מהווה עוגן חשוב כל כך עבורי בשמירה על השפיות. הפעילות הגופנית הקבועה שנעשית ברצף מייצרת שמחה שאין לה תחליף. ארוע קבוע בסדר היום המשובש.

יש ימים שזו ההזדמנות היחידה שלי לפגוש פרצופים מוכרים ולהחליף כמה מילים עם החברות לקבוצה. בימים שלא יוצאת מהבית בכלל, השיעור מהווה בלון חמצן גדול וחיוני עבורי.

ברור לי היום יותר מתמיד שאין תחליף לשיעור פנים אל פנים. מתגעגעת לחברות לקבוצה, לביחד, להדרכה וללימוד הישירים, למגע, כן כן אפילו לעבודה בזוגות… אבל בהנתן שזה המצב, יש לנו פתרון מצויין.

תקופה מאתגרת אבל גם פוקחת עיניים, והעיקר שנמשיך להתאמן.