המורה ג'יביקי הוא מייסדה של הפדרציה היפנית לאומנויות לחימה רכות. הארגון אשר נוסד ב – 1980 מאפשר לתלמידיו ללמוד את אומנויות הלחימה הסיניות טאי צ'י, שינג אי ובה גואה, בנוסף לאומנויות היפניות המסורתיות של איקיבודו וקוריו ג'יוג'יטסו (Koryu Jiujitsu). בארגון חברים כ – 5000 תלמידים ב – 94 מרכזים. המרכז הראשי נמצא בטוקיו ובו כ – 400 תלמידים.

"הגעתי למרכז בעת ביקור בטוקיו, מצוייד בחולצת המרכז הישראלי כמתנה וציפייה רבה לראות אימון דומה אך שונה".

רוני: נתחיל ברשותך בפרטים אישיים.

המורה: שמי המלא Hidemide Jibiki. נולדתי בטוקיו ב – 1927. אני נשוי ואב לבת אחת. אשתי ובתי מתאמנות כאן בבית הספר.

רוני: מתי החל עיסוקך באומנויות לחימה?

המורה: אני נצר למשפחה של סמוראים. כבר בגיל 3 לימד אותי סבי איך לבצע ספוקו (Seppuco) שהיא צורת ההתאבדות המכובדת שכל סמוראי חייב לדעת. לאחר מכן החל ללמד אותי את הטכניקות המסורתיות של המשפחה. בבית הספר היסודי למדתי קנדו. בחטיבת הביניים המשכתי בקנג'יטסו והתחלתי ללמוד ג'ודו. בגיל 17 התחלתי ללמוד קארטה וחדלתי ללמוד כל אומנות אחרת.

רוני: מתי עברת מהאומנויות ה"קשות" ל"רכות"?

המורה: אחד מחברי סיפר לי שהמורה שלו טען שניתן להתגבר על תוקף בעזרת אצבע אחת. לא האמנתי! ניגשתי לבדוק זאת עם אותו המורה. בעת המפגש איתו הייתי חסר אונים וכך נפתחה דרכי לאומנויות הרכות.

התחלתי ללמוד אייקידו וג'ודו (judo) וחדלתי ללמוד קארטה. האייקידו שלמדתי הוא היפני המסורתי, הנקרא Daito Ryu ואותו אני מלמד בבית הספר.

רוני: ואיך נוצר הקשר עם מאסטר וונג שו צ'ין?

המורה: בשנת 1958 הוא נשלח על ידי ממשלת סין כשגריר תרבותי ליפן. היה ברור שהמשטר הסיני מנסה לרמוז על עליונותו בתחום הלחימה, שהנו תחום רגיש וחשוב מאוד ליפנים. זו הייתה הפעם הראשונה שנציג כה בכיר באומנויות לחימה סיניות רכות מגיע ליפן ועל כן עורר הדבר התרגשות רבה. פגשתי אותו עם הגיעו ליפן והרושם שהשאיר היה כה גדול שהפכתי לתלמידו. הקשר בינינו נמשך עד למותו הטראגי.

רוני: מה הקשר שלך עם מאסטר וונג פו לאי?

המורה: שנינו "אחים", משמע תלמידים של אותו מורה. הוא החל ללמוד כבר בטאיוון, עוד לפני הגעתו של המאסטר הגדול ליפן. הקשר ביננו הדוק מאוד. תלמידי בית הספר נוסעים לטאיוואן פעם בשנה והוא מבקר כאן באותה תדירות.

רוני: בבקשה, כמה מילים על המרכז שהקמת ושאותו אתה מנהל.

המורה: הפדרציה כוללת 94 סניפים בכל יפן, כאשר המורים בסניפים הם תלמידים שלי. סה"כ חברים בארגון כ – 5000 איש. כאן אצלי כ – 400 תלמידים מתוכם 4 מורים בכירים ו – 25 עוזרי מדריכים. אנו מלמדים 2 סוגי טאי צ'י צ'ואן (הסגנון שלנו ויאנג סטייל מסורתי), שינג אי, בה גואה, אייקיבודו ו – Koryu Jiujitsu. הדגש אצלנו הוא על לחימה ואת זה לומדים דרך תרגולי ה – pushing hands.

רוני: למה שתי שיטות טאי צ'י?

המורה: לפי דברי מאסטר וונג שו צ'ין, השיטה שלנו נוסדה ב – 1929, כאשר ההתאחדות הסינית לאומנויות לחימה החליטה לשחזר את הטאי צ'י המקורי. על כן ישבו המאסטרים הראשיים של חמשת השיטות: יאנג, צ'ן, סונג ושתי שיטות הוו, ביחד עם המאסטר וונג שו צ'ין שהיה יועץ לשינג אי ובה גואה ועם צ'נג פאן לינג שהיה מזכיר הארגון. מטרתם הייתה להוציא את ה"טוב" מכל שיטה כך שניתן יהיה ללמד סגנון אחד בלבד. התוצאה הייתה הסגנון שלנו.

לאחר הרבה שנות לימוד אצל המאסטר הגדול, סיפרתי לו שכאן ביפן מלמדים את היאנג מקוצר, 24 תנועות, וביקשתי רשות למצוא אלטרנטיבה לכך. הוא אישר זאת ואז נסעתי להונג קונג ללמוד את היאנג המסורתי. אני מוצא שהעברת המשקל בין הרגל הקדמית לאחורית בתנועות הגדולות, כפי שזה מתבצע ביאנג סטייל, תורמת ליכולת הלחימתית (מלמד להשתמש במשקל הגוף).

רוני: בעת התרגול, למה יש לשים לב?

המורה: ראשית, בניית הכח הפנימי – הצ'י. הכח הזה נבנה מכל האימון ובעיקר מצאן צ'ואן. לאחר מכן יש לשים דגש על סגנון. את זה עושים על ידי לימוד הקאטה בצורה מדויקת. שלישית, הטכניקות, אותן אנו לומדים דרך העבודה בזוגות. אז אנו לומדים להפעיל את הכח ולהקשיב ליריב, שניהם בעזרת הצ'י. כך נסגר מעגל האימון.

רוני: מה הקשר בין טאי צ'י צ'ואן לחיי היום יום?

המורה: השקט שנלמד (calm mind) מביא לרוגע (peacefullness). זה מאפשר לנו להימנע מצרות כי אין בנו מתחים וכך אנו מנהלים עסקים ויחסי אנוש בצורה רגועה ושלווה. כמו כן הרוגע הזה מביא ליצירתיות טובה יותר כי אנו לא מבזבזים אנרגיה על דברים מסביב. לגבי אנשים שנשלחו ללמוד כאן, אני יכול לספר על מגישי תוכניות טלוויזיה שבאו ללמוד איך להתגבר על המתח, פגועי ראש שנשלחו על ידי הנוירולוג שלהם ופציינטים בכיסא גלגלים שנשלחו על ידי הפיזיותרפיסטים שלהם. עם עיוורים אין לנו ניסיון, אך עם אנשים הסובלים מליקויי ראיה יש.

רוני: מה ההבדל בין שינג אי, בה גואה וטאי צ'י?

המורה: שלושת השיטות מהוות מערכת אחת בכך שהן שמפעילות טכניקות שונות על אותם העקרונות. אני ממליץ ללמוד את כולן לפי הסדר הבא: טאי צ'י, שינג אי ורק בסוף בה גואה.

רוני: אילו מפגשים שנתיים יש במסגרת הארגון?

המורה: בחודש מרץ שבוע אימונים בטאיוואן, במאי אימון בהר פוג'י, באוקטובר בהונג קונג אצל מורי ליאנג סטייל וכמו כן וונג פו לאי מגיע לביקור.

רוני: ולסיום, שאלה המטרידה אותי, למה אין ספרים וסרטים על השיטה שלנו?

המורה: מסוכן ללמוד בלי מורה. לתלמיד אין כלים למדוד האם הוא בדרך הנכונה ומה מתרחש אצלו בעקבות האימון. זה תפקידו ואחריותו של המורה. הימצאותם של ספרים ובעיקר סרטים עלולה לפתות תלמידים ללמוד לבדם.

"לסיום כמה מילים אישיות. אני מרבה לנסוע ומנצל רגעים פנויים בעבודה לבקר במכונים שונים. זו לי הפעם הראשונה בה אני מבקר בבית ספר המלמד את השיטה שלנו. האולם קטן, כ – 50 מטרים מרובעים ולתוכו נכנסו בין 15 ל – 25 תלמידים. בתוכו היו השולחן של המורה ופרגוד המשמש כמלתחה לפני ואחרי השיעור. כל הנכנס קד קידה לשלום ומגיש למורה (או לאשתו) מעטפה עם התשלום או כרטיס תלמיד, אותו יקבל עם סיום השיעור. השיעור מתנהל בשקט, התלמידים מחולקים לפי רמות והחומר מועבר במסירות יוצאת דופן על ידי כחמישה מדריכים/ות הנוכחים בכל אימון. עם סיום האימון, התלמידים והמדריכים מנקים את הרצפה ומפנים במהירות את האולם לשיעור הבא. על אף היותי אלפי קילומטרים מישראל ועטוף בצלילים הנקראים כאן "שפה" אך עבורי הם רעש, הרגשתי בבית."

מאת רוני שפירא בעת ביקורו ביפן